בשנת 1980 נכנס לתוקף תקן עמידות מבנים ברעידת אדמה, תקן 413, אשר אושר כבר ב-1975, והוא עבר שינויים עד לאחר מלחמת המפרץ בשנת 1991 שבה נורו 39 סקאדים על ישראל שאז החליטה הממשלה על התאמת התקן כך שיכלול מרחב מוגן דירתי (ממ"ד) שיגן גם בפני מתקפת טילים. מטרת תכנית המתאר הארצית, תמ"א 38, שאושרה על ידי הממשלה בשנת 2005, היא ליישם את התקן שנקבע והוחלט כי כל המבנים אשר נבנו לפני שנת 1980 ואינם עומדים בתקן 413. את מימוש התכנית כולל העלויות, העבירה הממשלה אל היזמים מה שהביא לכך שתמ"א 38 הפך להיות מונע משיקולים רווחיים. מקבלי ההחלטות לא הביאו בחשבון את ההבדל בין ביצוע פרויקט של תמ"א 38 באזורים השונים במרחבי הארץ, כך למשל משפיע שווי הקרקע השונה מאוד בין קרית שמונה לבין תל אביב, מה שגרם לכך שפרויקטים כאלה שהפכו להיות פרויקטי נדל"ן התבצעו בעיקר רק בגוש דן. כדי להתגבר על השוני וכדי לעודד יזמים לבצע פרויקטים כאלה נעשו כמה תיקונים בחוק. בעוד שבמתכונת המקורית, ניתן היה לחזק בניין ולהוסיף עליו קומה אחת כדי שהיזם יוכל לממן את עליות החיזוק על ידי מכירת הדירות בקומה הנוספת, הרי שהתיקון השני לחוק אפשר גם הריסה ובניה מחדש של כל הבניין ובכך לנצל את מלוא זכויות הבניה. התיקון השלישי של תמ"א 38, אפשרה הממשלה להוסיף 2.5 קומות לבניין בו מתבצע חיזוק, כדי להגדיל את הרווחיות של היזמים ולעודדם לבצע פרויקטים מסוג זה. תיקון 3א' בא כדי לאפשר לחשב את זכויות הבניה מכוח תוכנית בנין עיר (תב"ע).
|