אביו של אחד הדיירים העוסק בנדל"ן חתם בשנת 2009, יחד עם יזם נוסף, עם דיירים על מסמכים לביצוע פרויקט של תמ"א 38, אך הסכם רשמי לא נחתם והמשא ומתן נמשך עד שבשנת 2012 החליטו הדיירים לסיים אותו תוך שהם מודיעים כי הם רואים עצמם חופשיים להתקשר לגורם אחר לקידום הפרויקט של תמ"א 38. היזמים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב לאכוף את טיוטת ההסכם שגובשה במהלך המשא ומתן בטענה שקיימת התקשרות מחייבת, בין היתר, בשל העובדה שהדיירים חתמו על תכניות "קונספט" פרטניות לדירות, ומרבית הדיירים גם חתמו על הבקשה לקבלת היתר בנייה, ובאסיפת דיירים אך אישרו את הפרויקט. הנתבעים טענו, בין היתר, כי לא נכרת בין הצדדים הסכם מחייב, וגם אין לאכוף את ה"הסכם הפורמאלי" שנעשה בשנת 2012 מכיוון שהוא לא גובש סופית וחסרים בו פרטים שהם מהותיים, כמו למשל בטוחות, לוחות זמנים ועוד. עוד טענו הנתבעים כי התובע נהג בחוסר תום לב ובניגוד עניינים, כאשר בה בשעה שייצג אותם בהליך שימש גם כיזם הפרויקט, ובשל כך איבד את אמונם. התביעה נדחתה על ידי השופטת צילה צפת, שסברה כי בין הצדדים לא נכרת הסכם מחייב מאחר ולא התגבשה אצלם כוונה וגם לא סוכמו הפרטים הדרושים. עוד קבעה השופטת כי גם אם הייתה מתקבלת טענת התובעים כי אכן נכרת הסכם מחייב, גם אז לא ניתן יהיה לאכוף אותו על הנתבעים בשל השינויים בחקיקה בתחום של התחדשות עירונית, מה שמצריך שיתוף פעולה ויחסי אמון בין הצדדים, מה שלא ניתן להגיע אליו במקרה זה. השופטת חייבה את התובעים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 150,000 שקלים.
|