סעיף 23 בתמ"א 38 משאיר בידי הרשויות המקומיות את היכולת להחליט כיצד הם מקבלים את תמ"א 38 בהתאם לתוכנית המתאר המקומית שנבנתה על פי מדיניות הרשות המקומית לפי מאפייני העיר. העירייה יכולה להתוות את הקווים התכנוניים ולשלוט על זכויות הבנייה הניתנות מתוקף התכנית, מה שמשפיע על ההתכנות הכלכלית של הפרויקטים. לדעתו של שלומי פרטוש, מחברת ש.גזית, שהיא חברה יזמית בתחום של התחדשות עירונית וגם מבצעת פרויקטים, הרשויות המקומיות לא תמיד עושות את השימוש הנכון בסעיף זה. לדבריו, מטרת סעיף 23 לתמ"א 38, היא לתת לראשי הערים ולמהנדסים, את היכולת לתמרץ פרויקטים כאלה על ידי מתן זכויות עודפות כמו גם על ידי מתן הקלות. לדברי פרטוש, התכניות של הרשויות המקומיות אף מגבילות את זכויות הבנייה שניתנו בתכנית המתאר הארצית, מה שגורם להקטנת מספר הפרויקטים לעומת המצב שהיה קורה אילו ניתנו זכויות לפי תמ"א 38. לדוגמא בתוכנית הרבעים של תל אביב, מאפשרת העירייה באזורים מסוימים של העיר תוספת של 1.65 קומות במקום תוספת של 2.5 קומות בנוסף לקומה המפולשת שמאפשרת תכנית המתאר הארצית. הפחתת זכויות אלה גורמת לכך שבלא מעט בניינים בעיר תל אביב, אין היתכנות כלכלית לביצוע פרויקטים של התחדשות עירונית. נכון שיש בתל אביב אזורים בהם הצפיפות לא מאפשרת לתת זכויות בנייה גדולות יותר, אך באזורים אחרים ניתן לתת אותן. יש גם לזכור, שמטרת התכנית הארצית היא לקדם פרויקטים גם בערים כדוגמת ירושלים או נס ציונה ובכך לקדם מהלך של חיזוק מבנים שיעמדו בפני רעידות אדמה בכל הארץ.
|